מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי הילדה הזאת שהולכת על קצות האצבעות בכל מקום — גם כשלא הייתי בנעלי בלט. כבר בגיל חמש ביקשתי מאמא להירשם לשיעור בלט, לא בגלל שאהבתי מסגרות, אלא בגלל שהתאהבתי בתנועה, במוזיקה, ובתחושת הקסם כשהגוף מדבר בלי מילים. ומשם? כמו שאומרים — השאר היסטוריה.
במהלך השנים רקדתי באולמות שונים, עם מורים שונים, על רצפות פרקט חמות ואולפנים קרים עם מראות ענק. אבל דבר אחד תמיד היה קבוע — החיפוש אחרי נעל הבלט המושלמת. לא רק נעל שתיראה טוב על הרגל, אלא כזו שתהיה חלק מהתנועה, מהנשימה. ואז גיליתי את repetto israel.
השם repetto לא זר בעולם המחול, כמובן. אבל ברגע שנעלתי את זוג הנקודות הראשון שלי מהם — משהו בי נרגע. זו לא הייתה רק נעל. זו הייתה תחושת שייכות, כאילו הרגליים שלי סוף־סוף מצאו את הבית שלהן. החומרים, הרכות, הגמישות — הכול מדויק. וכל תפר מרגיש כאילו הוא נועד ללוות אותי בתנועה ולא לעצור אותי.
אבל repetto זה לא רק נעלי בלט. במהלך הלימודים בפריז, כשהסתובבתי בשדרות סן־ז'רמן עם ספר מחברות בתיק וקפה ביד, הבנתי שהמותג הזה חוצה גבולות של במה. נעלי הבלרינה שלהם השתלבו בצורה מושלמת גם בלוק היום־יומי שלי. הן היו אלגנטיות, נשיות, ועדיין נוחות בטירוף — דבר שלא מובן מאליו בכלל כשמדובר באופנה צרפתית.
כשחזרתי לישראל, שמחתי לגלות שיש את repetto israel שדרכו אני יכולה להזמין בלי לחשוש ממידות או מכס. זה מרגיש כאילו חלק מהחוויה הפריזאית שלי חזר איתי לארץ. וכשאני הולכת ברחוב עם נעלי repetto — גם אם אני לא על במה — אני מרגישה קצת כמו רקדנית.
החברים סביבי כבר התרגלו לזה שאני זו שתמיד באה עם “הנעליים המתוקות האלה”, אבל רק אני יודעת שזה הרבה יותר מסתם נעל. זה סיפור, זיכרון, ואהבה ישנה שמתחדשת בכל בוקר מחדש.
אז לא, אני כבר לא רוקדת על במה. אבל הריקוד, הוא עדיין בתוכי. וכל פעם שאני נועלת repetto, אני מזכירה לעצמי שבלט, כמו החיים, זה לא רק על הדיוק — אלא גם על הרגש.